כל שנה בפורים אני נתקפת אי נוחות קלה בעיקר מאז שנולדו הילדים.
אם יכולתי להישאר עם פורים כחג התחפושות והממתקים זה היה בטח עובר בטוב ,אבל – איכשהו הסיפור. המגילה . נתקע לי באמצע החגיגה. ואז מגיעות השאלות :
" אמא אבל למה המן רצה להרוג את כל היהודים ?" אמא אבל למה הרגנו אותם אחר כך? מה הם עשו ולמה תלו אותם על העץ? מה הם לא יודעים במגילה שאם הם מישהו עושה משהו רע אפשר לעזור לו להשתנות? אמא זה סיפור מפחיד ונורא! " אמא למה אחשווראש רצה להשוויץ שכולם ייראו את ושתי מה הוא לא מבין שהיא נבוכה מזה?" ואני מדמיינת את השאלות שעוד יגיעו כשהם יגדלו – על הסיפור המורכב של המגילה שאם קוראים אותו כפשוטו הוא המודל ההפוך ממה שהייתי רוצה לגדל עליו ילדים.
מלך כסיל שיש לו צורך לחזק את הערך העצמי שלו דרך הפגנת רכושו במשתאות עצומים. אשה שנחשבת לרכוש מן המנין ומגורשת כשמסרבת לרצון בעלה להיחשף בפני קהל . יועץ רשע שזקוק לחזק את הערך העצמי שלו דרך שנאת זרים. עם בסכנה שנדרשת לו אשה ששמה את עצמה בגוב האריות של הדמויות הקודמות ,נותנת את עצמה את גופה ונפשה למען כל העם ? סיפור של נקמה כואבת ? ואחרי כל זה בטח שצריך להשתכר כדי לשמוח..
וסליחה. אבל אנחנו בתנך לא ? אז איפה אלוהים בכל הסיפור ? השם שלו לא מופיע אפילו פעם אחת במגילה ! ואם הוא באמת כזה כל יכול ,אז הרי לו היה רוצה להציל את כל היהודים הרי יכול היה לעשות את זה בקלי קלות ולא היינו נדרשים לכזו טלנובלה פרסית .
ולמה ואיך זה שמכל הספרים והסיפורים הרבים שנכתבו בעת העתיקה נבחר סיפור המגילה להיכנס לתוך הטקסט התנכי שלנו , וחשיבותו גדולה כל כך עד שיש חיוב לקרוא ולשמוע את המגילה כל שנה?
האם אי אפשר לדלג על הסיפור וללכת ישר לתחפושות ? (שבכלל הגיעו לתוך פורים בהשראת הקרנבלים העונתיים שקשורים לתקופת הלנט- טרום פסחא אבל זה נושא לזמן אחר) .
כאמור, מגילת אסתר בקריאה פשוטה מעוררת בי הרבה מאוד חוסר נחת. לנוכח אלימות טיפשות והחצנה, נקמה והחפצה של נשים ואנשים .
אלא אם כן, אלא אם כן קוראים את המגילה בקריאה אחרת .
קריאה אחרת במגילה
שנת 1992. אני בת 20 . פורים ראשון בנחלאות, עד אז חשבתי שפורים הוא חג לילדים בלבד.
עד שראיתי את שכני המבוגרים לוקחים את החג הזה הכי בשיא הרצינות כולל תחפושות משלוחי מנות לכל השכנים, סעודות פורים, השתכרות (חובה) ואז התחילה להתעורר בי שאלה לגבי מהות החג.
אפילו בן זוגי המקסים דאז (שבא מבית ממש לא דתי) התעקש לקרוא לי את המגילה בבית . הוא סיפור שאביו קרא לאמו כל שנה את המגילה. לא זכרתי את פרטי העלילה מאז קראתי את המגילה בבית ספר יסודי והסכמתי לחוויה הזוגית שנראתה לי קסומה ואינטלקטואלית כזו .
כשקראנו את המגילה ,התעורר בי כעס אדיר. כעסתי על הסיפור ועל המסרים הערכיים הקשים שקלטתי ממנו. ועל מי שמביא אלי את המסרים האלו ואיתם גם את המצווה לשמוח שמחה גדולה. לא הבנתי.
ואז ממש באותו שבוע הלכתי לשיעור ששינה את חיי. הייתי אז מדריכה צעירה בקורס מדריכים מופלא בירושלים.
נכנסת לשיעור על פורים שלימד חיים רכז הקורס המיתולוגי שלמדתי בו. חיים הוא המורה בהא הידיעה שלי. זה שלימד אותי הדרכה ערכית ומשמעותית ועוד הרבה דברים חשובים ( כמו תמיד להשאיר כל מקום שהגעתי אליו קצת יותר טוב ,מאיך שהמקום היה קודם.) חיים מחזיק טקסט וקורא מהמגילה .ואז עוצר ומתחיל לשאול שאלות. את רובן אני לא זוכרת אבל אני מדמיינת את השיחה בערך כך " אז מהו ההסתר ?" הוא שואל " איזה הסתר ? " אנחנו שואלים אותו . "של מגילת אסתר כמובן. הרי זו מגילת הסתר לא ? והוא ממשיך- מה מסתתר במגילה ויכול בפורים להתגלות עבורכם ? איפה המסיכות שלכם בחיים הוא שואל ? אילו דילמות ומסרים רלוונטיים לכם מהמגילה?
כך אני מדמיינת את השיחה ההיא מלפני 28 שנים. את התוכן שלה אני לא ממש זוכרת אבל את המסר ששינה את חיי זוכרת היטב.
בום. בום בום , אני שומעת את האסימונים נופלים,
המסר שקיבלתי שם שלא פחות משינה את חיי, הוא שאת סיפורי המקרא ואת תכני החגים היהודיים אפשר לקרוא ולפרש לאו דווקא כסיפור היסטורי שהיה או לא היה, אלא כסיפור פנימי בנפש האדם. כמפתח לעבודת התפתחות פנימית.
הבנתי שסיפורי המקרא הם שלי ולא של אף רב או מורה מסויים. שהחיבור אליהם מאפשר חיבור פנימה , חיות, רלוונטיות. קשר העמקה..
אחר כך למדתי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית והנחיית קבוצות וחסידות והדברים התחברו יחד. ומאז אני מנסה, כשאני קוראת טקסט מקראי לא לחפש בו דווקא צדק היסטורי וערכי אלא את השתקפות עצמי והעולם. את הסיפור הפנימי בנפש האדם כאשר כל דמות מייצגת חלק בתוכי.
האמת ? את חלק מהדמויות אני אוהבת יותר ואת חלקן (הדמויות שבי )ממש מוכנה לתלות על העץ יחד עם המן.. ואם אני מוכנה "לתלות על העץ" חלקים בעצמי אז מי אני שאתחסד כנגד תליית בני המן ?
וכך ניתן לקרוא את סיפור פורים הקשה מזוית אחרת
והטלנובלה בארמון הופכת להיות תיאטרון פנימי של הנפש..כל הדמויות מהמן ועד מרדכי מאחשווראש עד אסתר כולן חלקים שקיימים בתוכי.
מסתכלת איפה אני אחשווראשית שעוסקת באיך אני נראית ? מנסה להשיג ערך עצמי דרך החפצה ,שימוש באחרים והשענות על רכוש וחיצוניות ? איפה אני שופטת ומעריכה אנשים ואת עצמי על פי החיצוניות ולא הפנימיות ? איפה אני מוכנה לשלח מעל פני אנשים (או סתם לפגוע בהם ) כשהם לא נענים לרצונות שלי ? חושבת על הפייסבוק המחייך תמיד ותוהה האם את זירת המפגש ברשת החברתית היא לא קצת אחשווראשית לפעמים בהפגינה בעיקר משתאות ושמחות?
חושבת על וושתי – האם יש בי מספיק בטחון עצמי להיות ברורה עם גבולותי ועם האמת שלי גם במחיר של גירוש מהארמון? ואיפה יש בי את המן או את זרש– אלו שרוצים לנקום ולהכאיב לאחרים במקום לטפל בכאבים של עצמי?
אבל הדמות הכי מורכבת לי ללא ספק היא דמותה של הדסה/אסתר שלא סתם יש לה שני שמות. זו שהתלבטה קשות והפכה מדמות פרטית לדמות ציבורית. שעשתה מהלך שבקריאה ראשונה וגם שניה אני חשה שהוא מחיר וויתור עמוק על עצמה. ויש פרשנים ופרשניות שיגידו לי שהיא הגיבורה האמיתית של הסיפור כולו. שהיא בחרה בחירה חופשית להיכנס לגוב האריות של ארמון אחשווראש (ומיטתו )לאחר התלבטות אמיתית.
וההסבר על בחירתה איכשהו מטריד אותי מאוד. האשה שדודה מרדכי (ואולי היה בכלל בעלה) לא מגן עליה הגנה אמיתית ושולח אותה לארמון לפתות את המלך . האשה שיוצאת בשליחות הצלה לאומית במחיר גופה ונפשה. ומה קרה לה בסוף המגילה ? אחרי שכולם ניצלו ? אילו צלקות נפשיות היא סוחבת על תחבולתו של מרדכי להציל דרכה ודרך גופה עם שלם ? ( המדרש מספר שחיתה עם אחשווראש עוד שנה אחת ואז נפטר והותיר אותה מולכת עד שבגר בנם המשותף) ..ואיפה אלוהים בסיפור שוב ?
חושבת על פגיעות וניצול נשים תחת מסווה של בחירה חופשית. ועל הקושי שלנו להגן על עצמינו ועל בנותינו פעמים רבות.
ואיפה המרדכי שבי לא הגנתי מספיק על עצמי האסתר?
ואז עולה מחשבה אחרת. אולי לאסתר בכלל היה בטחון עצמי ואמונה כל כך עמוקים עד שאף אחד לא יכול היה לפגוע בה ? לא אחשווראש ולא אף אחד אחר ? אולי ידעה להציב גבולות ולשמור על עצמה כך שיכלה להכנס לגוב האריות בשליחות נעלה להציל עם שלם ולצאת משם לא פגועה ?
ואולי גם אני יותר מוגנת ממה שאני מדמיינת ? ויכולה יותר להסתכן ולהיכנס למקומות שמפחידים אותי ,ועם אמונה ונחישות לצאת מהם עם כוחות ועוצמה.
פורים שמח.