יציאת מצרים – איפה החירות ?
סליחה- זה הולך להיות קצת ארוך..
יש מסעות שהאדם יוצא אליהם מבלי שבחר. והם מתגלים כמסעות הכי חשובים ומועילים בחייו. אלא מה? לא תמיד מתאים או מתחשק או יש כח לצאת אליהם.
אני נעה כיום בין שני עולמות . בין הטיול והטיפול .ובשניהם אני פוגשת אנשים במסעות חייהם. לרוב אלו מסעות שהם בחרו להלך בהם מתוך חיפוש אחר משמעות וחיבור. .אל הטיול מתלווה לרוב חיפוש אחר שמחה, גילוי, וחוויה, ואל הטיפול החיפוש אחרי מימוש והקלה ממצוקה .
ולעיתים- מוצאים בתוך הטיול שער להקלה ממצוקה ובתוך הטיפול מגלים חוויה ושמחה.
ובתנועה בין שני העולמות האלו , אני קוראת השנה בסיפור יציאת מצרים .
והאימרה " בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים ". (מתוך ההגדה) מכוונת אותי לקרוא בסיפור יציאת מצרים לא כסיפור היסטורי או מיתולוגי ,אלא כסיפור מעשה חיינו שלנו כעת. חיי שלי כעת. כאן ועכשיו.
ואני קוראת בספר במדבר את הסיפור
והקריאה מתמיהה אותי- איך ולמה קוראים לחג הזה חג החירות ?
נזכרתי במנהג עליו שמעתי מחברה חרדית .בליל הסדר עושים הכל כדי שהילדים יישארו ערים עד חצות הלילה.(בשביל זה המציאו בין השאר את המה נשתנה ואת האפיקומן ושאר הפעלות) ואז בחצות הלילה, בעמידה עם תיקים על הגב ומקלות בידיים עומדים ואוכלים את הבשר- המדמה את זבח הפסח. ומהר אוכלים, בחיפזון. לא לפי כללי הלעיסה הנכונה. וזאת למה ? כדי להתחבר להוויה הזו של הרגע של לפני יציאת מצרים. בחצות הלילה. של התכונה לקראת היציאה , רגע לפני מכת בכורות שאחריה ניתן האות לבני ישראל לצאת למסעם. מעבדות לחירות.
וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. …. יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ–מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים.
ואני תוהה בליבי
מה חשו בני ישראל ברגעים האלו שבהם הם בולעים בלי ללעוס ? בהם הם בורחים מבלי לדעת לאן ? בלי לדעת מה צפוי לאן הולכים וכמה זמן זה יימשך ? האם הם חוו חירות ?
שבעת ימי חג הפסח אותם אנו חוגגים כימי חול המועד מייצגים את שבעת ימי הבריחה של בני ישראל מהמצרים. ליל שביעי של פסח, מציין את חציית ים סוף שנפתח כמין תעלת לידה מן הרחם המצרי אל העולם שבחוץ .
ולמה רחם ? כי היה שם מוגן. במצרים. כי כל הצרכים הבסיסיים סופקו, היתה הזנה וודאות. ולמה רחם ? כי הרחם עלול גם להיות חונק בשלב מסויים., תינוק שמתעכב בו יתר על המידה עלול להפגע.
ועם ישראל היה זקוק לזירוז.. אז בזריקת זירוז מוציא האל את העם ממצרים ביד חזקה ובפירוטכניקות מופלאות.
אבל רגע.. איפה העם בכל זה ? מישהו שאל אותו מה הוא רוצה ? אם הוא רוצה לצאת ממצרים ? נתן לו בחירה חופשית ?
זהו שלא ממש.
ובדמיוני אני לרגעים אשה כזו. עברייה במצריים שעליה התנך לא מספר לי. אמא לילדים רכים . והיא וילדיה והוריה והורי הוריה נולדו שם. כבר 400 שנה שהם חיים בארץ גושן המוכרת. אז נכון קצת קשה. ויש גזרות ועבדות. אבל בגלל זה עוזבים ? למה ? ומה האלטרנטיבה ? .
כמה אומץ דרוש לצאת אל הלא ידוע. ואולי אין צורך ? אולי בעצם לא כל כך נורא. נכופף את הראש. זה יעבור. יש אוכל ויש מים. יש בית. מה פתאום לקום ולעזוב ככה דווקא כעת ?
ומי זה המנהיג המגמגם הזה שגדל בכלל בארמון , ומנסה לקנות את ליבנו בכמה אותות ומופתים? למה שאלך אחריו בכלל ואיך הוא יכול להבטיח לי שיהיה לי אוכל ומחסה ואוכל לתת לילדי את כל צרכיהם ?
אבל אין לה ברירה. כי כולם הולכים והיא חייבת ללכת .
לא בוחרת במסע הזה. הוא נכפה עליה. אז איפה בדיוק החירות כאן ?
ואני בליבי איתן. עם האמהות. שלא רצו ולא הספיקו. שבצקן לא החמיץ ולא ארזו, שהן לא פוליטקאיות אלא חיות ושורדות כמיטב יכולתן, מגדלות דור חדש של ילדים בסתר בגלל גזרות פרעה. נשים אמיצות אך גם פגיעות ורגישות.
מדמיינת אותי מעירה את הילדים באמצע הלילה, יאללה חברה הולכים.
רגע אמא לאן הולכים ? למה הולכים ? ומה יקרה בדרך ? צריכה לייצר לילדים שלי מציאות של בטחון ויציבות בעת שאני מבוהלת בעצמי מהלא נודע.
צריכה לסמוך על איזה אל שאני בכלל לא מכירהץ
ואני בליבי עם האבות שנזרקים למציאות חדשה ומאבדים את ההתפקידים הגבריים המוכרים גם כשהיו עבדים, נזרקים למציאות מדברית כאוטית. וצריכים לייצר בטחון וודאות ולתת כח למשפחתם בתוך כל זה.
כאמור יש מסעות שהאדם יוצא אליהם מבלי שבחר. הם יכולים להתגלות כמסעות הכי חשובים ומועילים בחייו. אך לשם כך צריך לקרות משהו. להתחולל משהו בתודעתו שיעזור לו לזהות את המסע הזה כהזדמנות למרות שלא בחר בו ולמרות שאינו רוצה בו. והדרך קשה וכואבת.
ואני שוב בדמיוני איתה. עם העברייה ועם חבריה למסע. שחצו את סף הבית
השאירו מאחור את המשקוף, המסומן בדם הקורבן.שבזכותו פסחה עליהם מכת בכורות. הלכו שבעה ימים. חצו את הים. ניצלו . אם היינו בסרט הוליוודי ממוצע הרי שכאן היה הסרט מסתיים. – במסיבת חירות .
. אז זהו. שלא ממש. עבר קצת זמן ואני שוב עם ספר במדבר :
"ויהי העם כמתאוננים, רע באוזני יהוה; וישמע יהוה, וייחר אפו, ותבער-בם אש יהוה, ותאכל בקצה המחנה. ב ויצעק העם, אל-משה; ויתפלל משה אל-יהוה, ותשקע האש. ג ויקרא שם-המקום ההוא, תבערה: כי-בערה בם, אש יהוה. ד והאספסוף אשר בקרבו, התאוו תאווה; וישובו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכילנו בשר. ה זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים. ו ועתה נפשנו יבשה (במדבר פרק יא, פס א*ו)
הקולות בתוך העם גוברים. והגעגועים אל המוכר שנותר מאחור יוצגים בכמיהה לאוכל טוב . "ולמרות שהאל מעניש את המתלוננים התלונות לא פוסקות. ואני שומעת אותן בליבי :רגע- סליחה , הבטיחו חירות. איפה חירות ? איזו חירות יש פה בדיוק ? בלי צל ובלי מקום לנוח ולהניח בו את ילדייך ואהוביך. בלי אוכל נורמלי שלא לדבר על מזגן באמצע אפריל בסיני, שקע לתמי 4 , ומקום להטעין את האייפון.?
וחוזרת לבדוק למה בעצם הכוונה כשקוראים לחג הזה חג החירות ?
ומה הערך בצמד המילים הזה " מעבדות לחירות"- כאילו אנחנו חיים בסרט הוליוודי, יצאנו ממצרים, ומאז אנחנו חיים באושר ועושר והכל נפלא. אין תהליך ? אין דרך ? .
אז זהו. שאם נקרא את הסיפור התנכי זה מאוד ברור. התנך מביא. סיפור של תהליך מסע קשה ומפרך.של התמודדות פנימית וקהילתית של עם שאין לו בהכרח את האופק והאמונה שיש למנהיג שלו. של אנשים שמרוב קשיי יום יום מתקשים להרים את הראש ולראות את החזון וההזדמנות שניצבת בתוך המסע המפרך הזה .
מליל הסדר די נשמטו החלקים הפחות רומנטיים של יציאת מצרים , הקשיים, התלונות, הרעב , פקפוקים ופחד, וחוסר האמונה שהמסע הזה יוביל למשהו טוב באמת..
בעיני חשוב ואפילו קריטי לספר עליהם. כי טמון בהם מפתח אדיר ליציאת מצרים אמיתית.אישית. כזו שבכל דור ודור ניתן לראות בה את עצמנו.
הקשיים והכאבים הפחד והפקפוק הכרחיים וחיונים כמעט בכל מסע לחירות של כל אחד מאיתנו .תהה החירות אשר תהיה.
החירות כפי שנשקפת לי מהסיפור התנכי היא לא באפשרות להכתיב ולשלוט בנסיבות חיי. אלא ביכולת בתוך כל אירוע ומסע בין אם בחרתי בו ובין אם לא- לראות את האופק. לראות את הפוטנציאל הטמון עבורי. לחוות את מכלול הרגשות הפחדים הכאבים את הפקפוק הייאוש ולבחור בטוב מתוכם ובתוכם. לבחור באופק ולדבוק בו.
ושוב חושבת למה לעזאזל נותנים לי את הסיפור הזה להזדהות איתו כיציאה לחירות ? למה לא סיפור הוליוודי אמיתי ?
ואני עונה לי- כי סיפור יציאת מצרים הוא סיפור אמיתי שנוגע בכולנו. הוא מסע הגיבור הקלאסי. (בפסקה הבאה עוד על "מסע הגיבור " ) הוא סיפור על עם שנקרא לממש את ייעודו. לחיות כעם חופשי בארצו המובטחת. ובדרך לשם עליו לעבור תהליך חניכה ב 40 שנות מדבר. להשיל את מנטליות העבדות. לחכות שימות אחרון ילידי מצרים. בטרם ייכנס לארץ . אין כאן עונש לילידי מצרים. אלא הבנה שלא ניתן לייצר חיים של עצמאות עם מנטליות של עבד.
ולמה 40 שנה ? המספר 40 מסמל ביהדות (ובדתות נוספות ) טהרה. טהרה היא היכולת לנוע ממצב רוחני אחד למצב רוחני שני גבוה יותר, שבו יש יכולת להתחבר להכרה בקיומו של כח אלוהי.
ואם נקרא בסיפור יציאת מצרים כמטפורה למתרחש בפינימיות האדם. משמע שבתוכי משחקות כל הדמויות את הדרמה. יש בי פרעה לצד משה, יש בי את הפוחדים והמתלוננים ואת האמיצים והמאמינים .כולם פה .
מי שרד במדבר ? מי שהיה מסוגל להחזיק אופק של תקווה ואמונה. מי שהיה מוכן להשתנות ולבטוח שיש ביכולתו להתקיים גם בדרכים הלא מוכרות. מי שהיתה בו מספיק גמישות וראיית החיוביות . ושהסכים להפרד מהשעבוד לגעגוע לסיר הבשר במצרים . מי שהיה מוכן ללכת דרך המדבר והקשיים להשתנות ולגלות . כוחות. תקווה.
. "קל יותר", אמר פעם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, "להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". ובפרפראזה על זה- קל יותר היה להוציא את ישראל ממצרים אבל להוציא את תודעת מצרים מישראל- זו המשימה הגדולה והקשה יותר.
טיפונת על מסע הגיבור
מסע הגיבור הוא ארכיטיפ , או מעין תבנית סיפור שחוזרת על עצמה במכלול תרבויות נרחב. המושג מסע הגיבור נוצר על ידי הסוציולוג הענק גוזף קמפבל, שזיהה שלרוב הסיפורים הטובים והמכוננים בתרבויות העולם יש בדיוק את אותו מבנה תהליכי שחייבים לעבור את כל שלביו.
ולמה אני מספרת לכם את זה ? כי הכרת השלבים והבנת השלב שבו אני נמצאת בתוך המסע שלי עוזרת להתמודד איתו לגייס את המשאבים הנכונים, שעוזרים לאסוף כוחות כדי לעבור לשלב הבא.ולהשלים את המסע. מסע הגיבור הוא תבנית סיפור קלאסית שמופיעה באינסוף סיפורים סביבנו- מפרח לב הזהב דרך הארי פוטר ומלחמת הכוכבים. דרך סיפורי התנך והברית החדשה ועוד
שלבי המסע בצורה מאוד שטחית כוללים הכרה בכך שיש צורך לצאת למסע, פרידה מהמוכר . יציאה למסע למרות הפחד והחששות , גילוי כוחות מסייעים מבפנים ומבחוץ שעוזרים לצאת ולהתמודד עם ההגעה לאזורים מלאי קשיים כמו יער או מדבר. לעולם של אתגרים ומבחנים.
מפלצות ושדים רעב ומחסור . הגיבור חייב לרכוש כלים שיחזקו אותו ולמצוא מקורות עזרה וכח חדשים כדי להתמודד ולהצליח עם אתגרי הדרך ובשיאם התמודדות הקשה מכולן . זה שיצלח אותה יזכה באוצר, בהבטחה, הופך לגיבור כדי לשוב הביתה ולסייע לאחרים בעזרת האוצר שמצא .
ארכיטיפ מסע הגיבור נותן תובנה מאוד מרכזית עבורי- והיא שאין דרך להגיע לאוצר בלי לעבוד במדבר .. שאין דרך לחמוק מהשדים והמפלצות מהרעב והצמא מהפחד. שכל אלו הם חלק חיוני במסע ההתפתחות שנותן לנו לגלות כוחות חדשים שלא הכרנו קודם.
תבנית מסע הגיבור מלמדת אותי מה נדרש כדי לעבור משלב לשלב בתהליך. מכוונת לחפש את המן והשליו , את עמוד הענן ועמוד האש. את בארה של מרים, והכי חשוב את הרגע הזה שבו אני חלק מקהילה.
תבנית מסע הגיבור מחזקת אותי להרים ראש ולראותלפעמים כמה המדבר יפה גם כשאני נורא צמאה.עייפה ורוצה לנוח בשמיכת הפוך הנוחה שנשארה במצרים.
האל בסיפור יציאת מצרים היה אל קשוח. לא הרשה להתלונן יותר מדי. תודה לאל שאפשר להיות רכים בימינו. שאפשר לבכות ולהיעזר. להתלונן ולהתחזק . ושיש שם מי שיוכל להחזיק את היד ולהגיד- הי– יש אופק. תחזיקי את האופק. תחצי את ים סוף. תסכימי ללכת. את לא לבד. יש אופק. וזה לא ייקח 40 שנה. את מנטליות הסבל העבדות הפנימית אפשר לעבד יום יום ,את מנטליות האופטימיות והכוחות ניתן לבנות יום יום. את לא תמותי במדבר. הארץ המובטחת מתקרבת. רק תמשיכי ללכת . ותחזיקי את האופק
ואם יהיה לך קשה . נחזיק אותו עבורך . שתוכלי לנוח לפעמים. כדי שיהיה לך כח להמשיך לתת כח בחזרה אחר כך לאחרים. ובינתיים כל צעד שבו אנחנו מסכימים ללכת בנתיב המסע החדש והלא מוכר הוא כבר ביטוי לחירות. לחירות להשתנות ולקחת אחריות בתוך חיינו.
חג של חירות . של שמחה, של אביב אמיתי.
של החירות לצאת למסעות שלנו . ולהיות עם אחרים במסעות שלהם.
חג שמח!!