ערב ט באב. מה הקשר בין מדוזות וביצה טבולה באפר ולמה לא אומרים שלום הלילה ? האם ואיך רלוונטי לנו היום ט באב ?
(צילום: דנצו' ארנון)
הטלפון מצלצל באמצע עבודתי. "את באה לים ביום ראשון ? " , "מלא מדוזות " אני עונה .
"אל תדאגי "היא אומרת . "ביום חמישי ט באב ואז זה נגמר .המדוזות תמיד עוזבות אחרי." בכל שנה בתקופת " תשעת הימים " (מראש חודש אב עד ט באב ) מתעצם עבורי הפער בין העולם החילוני לגווניו לבין העולמות הדתיים לגווניהם . קצת לפני הטלפון נמלטתי מהחום בחוץ אל המזגן והמצגת שאני מכינה על ירושלים. מודה בליבי לקורונה הזו בזכותה אני נפגשת עם התיירים שלי בzoom בכורסא, ולא בשטח בחום המוטרף הזה.
מדפדפת בתמונות ובזיכרוני אל עשרות ואולי מאות הדרכות בקארדו ובפרבר ההרודייני ברובע היהודי. חושבת איך כמה מטרים מתחת למפלס הרחוב לוקחים אותנו למסע בזמן ובזהות.
שואלת את המטיילים איתי : "תגידו למה שוברים כוס בחתונה ? " מצביעה עמוק מתחת לרגלינו .
ועונה את התשובה שלי. "אתם רואים שם ? רואים את צבע האדמה ? זה לא הצבע הרגיל של אדמת ירושלים. העפר האפור הזה מספר על האש האלימה שפרצה בעיר הזו בדיוק השבוע לפני 1950 שנה.
שם באפר הזה נמצאת התשובה." מצטטת מדרשים על פערים חברתיים ושחיתות.
על זעם וחוסר הידברות, על עשירי ארץ שבעים ועל אחיהם המלקטים שאריות מזון באשפתות. ט באב שנת 70 לספירה וודאי היה יום לוהט , בלי מזגנים או מסורת דמוקרטית לצינון האווירה.
באין דיאלוג ופשרה הגיעו חורבן וגלות . באינסטינקט הישרדותי מופלא של עם בטראומה נכרתת ברית : לזכור ולא לשכוח . ולהמשיך לקוות ולייחל שייבנה המקדש .
ברית הזיכרון שנכרתת, מולידה מנהגים שמשמרים באופן פעיל את זיכרון המקדש.שבירת כוס בחתונה, הפרשת חלה, שולחן שבת, שמות התפילות שנלקחו מסדר הקורבנות במקדש, הם בודדים מאינסוף מנהגים ומצוות שמטמיעים את הכמיהה לגאולה עמוק אל תוך התודעה היהודית . ופעם בשנה יום אבלות , ט באב. שמוקדש כולו לברית הזו.והתקופה שקודמת לו, שלושה שבועות ותשעת הימים ימי אבלות וסכנה ובין השאר גם לא הולכים בהם לים. "הים מסוכן כעת" אומרות חברותי הדתיות, .והמדוזות לדבריהן הן אמצעי למנוע מאתנו להיכנס אליו ולהסתכן.
עוזבת את המחשב ואת המחשבות. "אמא", שואלים אותי ילדי הצעירים אחר כך, "איזה חג הכי קרוב ? " מתגעגעים לחגוג.
ואני מתלבטת לרגע ומדלגת על ט באב. חוסכת מהם כל עוד אפשר סיפורי חורבן ומלחמה . בחרתי לגדל אותם בחברה חילונית . כאן במקום בו הם גדלים יום ט באב ותקופת האבלות שסביבו נעדרים מהתודעה .
נמסו בחום הקיץ. התאדו. אין להם מקום בין הניסיונות לספק בידור לילדים בחופש הגדול ולהימלט מהחום לים ולבריכה. ובעוד העולם החילוני טובל את ילדיו במי הבריכה והים . טובל העולם הדתי את ילדיו בעומקה של הווית האבלות .
אבלות על מקדש שחרב פעמיים, ועל אוסף טראומות שכולן מיוחסות לט באב.
חוזרת למחשב , הפעם כותבת אליכם. ותוך כדי כתיבה מקבלת שתי הודעות טקסט. אחת מזמינה לים והשניה לבריכה להיום. ערב ט באב. מתלבטת איך ומה לענות .
האם מתאים לי ללכת לים בערב ט באב ? האם ואיך אני רוצה להנכיח את היום הזה עבורי ועבורנו כמשפחה ? בזיכרוני צרוב עלבונו של יום קיץ רותח אחד לפני המון שנים .
חצי שעה באוטו בלי מזגן נסענו לבריכה רק כדי לגלות שהיא סגורה. ט באב אמרו לנו.
מי ידע בכלל ולמי היה אכפת מה זה ט באב ?
מה לי ולמקדש שחרב לפני כל כך הרבה שנים ? תנו לי בריכה. השאלה הזו חוזרת כעת. למי אכפת בכלל ומה לי ולמקדש שחרב לפני כל כך הרבה שנים.
והאם אתן לילדי בריכה ? בעבודתי וחיי אני עוסקת ביציקת תוכן לחגים וטקסים. מחפשת דרכים להנגיש אותם אלינו בצורה רלוונטית ומחוברת למציאות ולערכים שלנו . לא לוקחת את חבילת המצוות המוכנה מראש . לא החילונית ולא הדתית.
עד כה התעלמתי מ ט' באב עם הילדים.
השנה חשה שהגיע הזמן למצוא דרך להביא את היום הזה הביתה בדרך רלוונטית ולנו.
החדשות ולהט ט באב של ישראל 2020 חודרים הביתה ומחייבים התייחסות. ט באב שלי לא עוסק באבל על המקדש ההוא מלפני 1950 שנה.
אין בי געגוע להקרבת קורבנות ולעלייה לרגל. יש בי געגוע עמוק לחווית שמחה ואחדות ולאידיליה שאיני בטוחה שהתקיימה אי פעם, ליכולת לתקשר ולנהל קונפליקט בדרכי שלום.
ועל זה יש לי הרבה מה ללמוד. אני אשתתף באחד מערבי הלימוד הנפלאים לט באב .
ולילדים אולי אספר על קמצא ובר קמצא או על אהבת חינם בזכותה נבנה בית המקדש . אבל מבינה שיותר מהסיפורים שאספר לילדים המסר נמצא במעשים ולא במילים. כאן בבית בינינו. וזה כבר אתגר גדול באמת.
(צילום: דנצו' ארנון)
קצת על מנהגי ט באב ולמה לא מברכים לשלום
כבר תשעה ימים מראש חודש אב שבבתי חברותי הדתיות לא אוכלים בשר, אין חגיגות וחתונות ואין מוזיקה. עסקאות לא נחתמות, שיפוצי בתים ממתינים בסבלנות, וכך גם ענינים רבים.
ובעצם יוצרים כמו תחום שבת מעין " תחום אבלות " שמבחין את הימים האלו משאר ימות השנה ומאפשר התכנסות לצורך אבלות. ב" שבוע שחל בו "( השבוע בו חל ט באב ) מחמירים עוד יותר את מנהגי האבלות.
יום ט באב, הוא היחיד בשנה חוץ מיום הכיפורים שבו הצום חמור במיוחד. לא אוכלים ושותים, לא רוחצים ולא מקיימים יחסי מין לא נועלים נעלי העור .
אפילו לא לומדים תורה מצהרי היום, כי התורה מסבה שמחה רק נושאים הקשורים באבל וחורבן. ולא מברכים איש את רעהו לשלום. שלום הוא מצב של שלמות, אדם אבל חווה חסר ולכן אין מברכים או שואלים אותו לשלומו. שקט. התכנסות. אבלות.
חלק ממנהגי האבלות נמשכים עד צהרי י באב , אז לפי האמונה סתיימה שריפת המקדש. הצום מתחיל בסעודה מפסקת בה טובלים ביצה באפר.
קורעים קריעה, שמים אפר על הראש, יושבים על הרצפה וקוראים במגילת איכה. בפעם הראשונה שנתקלתי במנהגים האלו הייתי בת 20 בירושלים והייתי בהלם מוחלט.
דנצו ארנון הצלם המופלא אפשר לי לשתף אתכם בצילומיו מערב כזה בירושלים. לקראת סיום נחזור לים ולמדוזות . בכל שנה מחדש אני תוהה מאיפה באה האמונה הרווחת כל כך ששהות המדוזות בחופינו קשורה לימי האבל טרום ט באב ?
האם המדוזות מודעות לשלושת השבועות ?
האם הן מקבלות זימון ביומן גוגל עברי, להופיע ב יז תמוז ולהעלם ב ט באב ?
על מדוזות ים, יונה הנביא ותשעת הימים
מיהי מדוזה ?מדוזה במיתולוגיה היוונית היא אחת הגורגונות. מפלצת ששיערה עשוי נחשים והמתבונן בעיניה הופך לאבן.
ומיהו ים ? ים במיתולוגיה הכנענית הוא באופן מפתיע אל הים. מקבילו של פוסידון היווני. תפיסתם של ים ושל פוסידון כאלים, היא ביטוי לצורך האנושי להשפיע ולהיות בקשר עם כוחות הטבע .
האדם החי ליד הים תלוי תלות מוחלטת בים למחייתו. ייחוס כוחות אליליים לים מאפשר לאדם להיות בדיאלוג עם הים. לפעול על מנת לנסות ולהשפיע על האל/ הים לפעול לטובת האדם.
לשמור על הספן מפני סערה לתת לדייג שפע מזון ורווחה ולשוכני החוף בטחון מפני הצפות וסכנות.
לשני האלים בשתי המיתולוגיות היה שליח בדמות מפלצת.לפוסידון את קיטוס ולים את זה שאנו מכירים את שמו היטב- לוויתן.
שני האלים ושתי מפלצותיהם מופיעים בשני סיפורים שמככבים בהרצאתי על יפו ממבט מיתולוגי. סיפוריהם של אנדרומדה ושל יונה הנביא.
בשני הסיפורים, הכח האלוהי השולט בים זועם ולכן שולח סערה ומפלצת לפגוע בבני האדם. בשני המקרים מפורש זעפו של הים כעונש על פעולה שגויה של האדם , בשני המקרים הפתרון לזעם בא בדמות קורבן , אתנן אנושי, שיסייע לים לשקוט מזעפו. בשני המקרים ניצלים בני האדם (אנדרומדה ויונה ) מאימת המפלצת.
מי מציל את אנדרומדה מהמפלצת ? מדוזה האחוזה בידי פרסאוס.
בדיוק אותה מדוזה שיצורי הים שנקראים על שמה נחשבים בעינינו היום כמפלצות ים. פרסאוס האגדי מופיע עם ראשה של מדוזה קיטוס מביט בה ומתאבן וכך ניצלת אנדרומדה.
ומי מציל את יונה ? לאחר שביקש שישליכוהו לים, נבלע יונה בידי המפלצת לויתן .
בעזרת הכח האלוהי החזק מכל המפלצות והאלילים יונה נפלט ממעי הדג וחוזר בתשובה, סיפור יונה כמו סיפורים רבים במקרא מבקש להדגיש את המסר המונותאיסטי.
האל האחד שולט בכל כוחות הטבע. שנתפסו כאלים על ידי בני התרבויות הפגאניות .
המאבק באלילים שחוזר שוב ושוב בתנך מרמז עד כמה עמוקה ומושרשת היתה האמונה באלילי הטבע אצל אבותינו אי אז ושם בימי המקרא
אז האם המדוזות מכירות את תשעת הימים ואיך זה קשור לשריקות ?
למרות המאבק העז באלילות שמות אלילים וישויות כנעניות כמו ים ולוויתן השתמרו בעברית התנכית והמודרנית גם יחד . הייתכן שלא רק השמות השתמרו אלא גם משהו מהתודעה המייחסת להם כוחות וכוונות ?
האם ייתכן שהאמונה בדבר ביקורן של המדוזות בחופינו בימים שטרום ט באב היא הד לאמונה האלילית המתייחסת לים כאל ישות, בעלת כוח ויכולת לזעוף ?
האם הים שולח את שליחותיו בדמות מפלצות הים הקטנות המדוזות כדי למנוע מאיתנו להיכנס אליו בימי הסכנה ? או האל הכל יכול ששולט בכל כוחות הטבע עושה זאת ? בכל אופן לא מתעסקים עם הים.. דרך אגב אם אתם מכירים ימאים תשאלו אותם אם הם שורקים כשהם בלב ים..מספרים שהאל הכנעני ים לא אהב שריקות והיה מעניש את השורקים ויוצר סערות. לכן עד היום ימאים בלב ים לא שורקים.
סוף דבר
בין אם נלך היום לים או נאכל ביצה טבולה באפר . בין אם נאמר שלום או לא בואו ניקח רגע ביום הזה נציץ בתודעתנו כמה מטרים לעומק אדמת ירושלים. נתבונן על צבע העפר שהפך לאפר.
ננשום לרגע אוויר מזגן ובבקשה , בואו נעשה שלום ולא נאמר אותו בואו נכתוב סוף אחר לסיפור שלנו 1950 שנה אחרי.